<h1>ארחות חיים הלכ' עבודה זרה סימן ט"ז</h1>
<h2>דף צה:</h2>
אסור לנחש כמותן והוא אותן שאומרים פתי נפלה מפי מקלי מידי. איני הולך למקום פלוני או שועל עבר מימיני איני יוצא מביתי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרים יהי כך ולא יהיה כך. וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול שקרא ערבית או תרנגולת שקראה גברית וכיוצא בדברים אלו לוקה. וכן האומר אם יהיה זה אעשה זה בין לעשות בין להניח.
ואסור לעונן והוא שמכוין מלאכתו לאותה העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה כדאמרינן פ' ארבע מיתות האומר שעה פלונית יפה לצאת. וכתב הר"י מקורביל וכן כששואלין ממנו [פרעון] אל יאמר שחרית הוא מוצאי שבת הוא ראש חדש הוא. ומה שנהגו להתחיל המסכת בר"ח הוא כדי להמתין [על] הבחורים הבאים מחוץ לעיר וגם לסימן טוב כדאמרינן אע"פ שאין נחש יש סימן. ובתוספתא מפרש לא תעוננו זה האוחז עינים [חייב] ופטור אמרינן התם דהא דהוי פטור (מדאוריתא) [ממיתה] אבל מלקות איכא למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולמאן דאמר אין לוקין עליו פטור מכלום. והרמב"ם ז"ל כתב שהאוחז את העינים לוקה מכת מרדות והוא בכלל מעונן.
